פסק-דין בתיק ע"א 2317/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נ' גרוסמן) מיום 21.4.05 (ת"א 74929/04) שבו דחה בית המשפט תביעה שהגיש המערער נגד המשיבים מחמת התיישנות.

1.         רקע

(א)                ביום 8.12.04 הגיש המערער כתב תביעה נגד המשיבים לבית משפט קמא. כתב התביעה משתרע על פני כ-10 עמודים שבהם, בכתב צפוף במיוחד, מפרט המערער את עובדות התביעה וטענותיו הרבות נגד המשיבים שעיקרן בכך שלנוכח "תכנית ניסים" לעידוד השקעות הון בפיתוח התעשייה בישראל הוא יזם והקים חברה שפיתחה מוצר מוצלח, אלא שהמשיבים לא מילאו את המוטל עליהם מכוח תכנית ניסים שעוגנה בחוק להעניק לחברה הטבות כספיות ובעיקר הלוואות להשתתפות בתכנית העסקית של החברה שאותן, לפי הטענות, היו צריכות להעמיד לחברה מראש וללא עיכובים.  את החברה יסד המערער, לטענתו, ביום 14.8.90, על סמך התחייבויות המשיבה מס' 1 (להלן: " המדינה") בתכנית ניסים, והצטרפו אליה משקיעים מארה"ב ומישראל. החברה קיבלה אישור של מרכז ההשקעות לתכנית העסקית ביום 15.12.91 וגייסה כספים בסכום כולל של 700,000 דולר ארה"ב. דא עקא, המדינה והמשיב מס' 2 (להלן: " הבנק") שהיה אמור להעמיד את המימון הנוסף לחברה, לא עמדו בהתחייבויותיהם, לא העמידו את מלוא סכום ההלוואה מראש, את אותם כספים שהעמידו לחברה הם העניקו " במשורה בתהליך ביורוקרטי מענה ומתיש" ולא נענו לבקשות החברה " להעביר את רוע הגזירות של המטפלים בה מטעם [המשיבים]" (סע' 13(ב), 13(ג) לכתב התביעה, עמ' 5). כבר ביום 14.1.93 התרו המערער והמשקיעים בחברה לפני מנהל מרכז ההשקעות מטעם המשיבה וסגנו על שהמנגנון שהקימו " חורץ גזר דין מוות על החברה" (סע' 14 עמ' 6 לכתב התביעה), אך ללא הועיל. מכאן ואילך פנו המשקיעים בחברה ב" בקשות, התראות ותחינות" (סע' 14 עמ' 6 לכתב התביעה) כדי לקבל את המגיע להם על פי תכנית ניסים אך לא נענו אף על פי שהחברה פיתחה מוצר מוצלח ואף הגיעה להסכמים עם תאגידי ענק לייצור מנועים ימיים לשיווק המנוע שפיתחה. בסופו של דבר הגיש הבנק " בשלהי 1997" (סע' 15 עמ' 6 לכתב התביעה) בקשה לבית המשפט המחוזי לפירוק החברה ולכינוס נכסיה. ביום 11.12.97 מינה בית המשפט כונס נכסים לחברה וביום 11.12.97 החליט על פירוקה לנוכח בקשת הבנק.

(ב)                המערער טען שהמשיבים הכשילו את תכניתו וגרמו לו נזקים בסכום העולה על 50 מיליון דולר של ארה"ב. משיקולים כלכליים העמיד המערער את התביעה על סך 250,000 ש"ח.

(ג)                  המשיבים הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף (בש"א 157326/05 מטעם המדינה ובש"א 157991/05 מטעם הבנק). הנימוקים העיקריים בשתי הבקשות היו שניים: התיישנות והעדר יריבות ועילה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קיבל את טענת ההתיישנות ולכן לא נדרש לטענה בדבר העדר יריבות ועילה.  בית המשפט עמד על האמור בכתב התביעה שכבר בינואר 1993 קבלו המשקיעים בחברה והוא עצמו על הפרת ההבטחות של המדינה כאשר " ממניעים ציוניים העדיפו המשקיעים לא לתבוע את המדינה על הפרת ההבטחות שניתנו בתכנית ניסים ועל הפרת חוק ניסים" (סע' 14 עמ' 6 לכתב התביעה), שבחודש מרץ 1993 שוב התלוננו המשקיעים כי " הנתבעים אינם ממלאים את חלקם כמתחייב בתכנית ניסים ומחוק ניסים" (שם, שם) וכי המשיכו בהתראות במשך שנים עד לפירוק החברה בשנת 97'. בית המשפט ראה במועד שבו הפרו המשיבים, לפי טענת המערער עצמו, את תכנית ניסים, את המועד שבו נולדה עילת התביעה, והואיל ומאז (שנת 1993 לכל המאוחר) חלפו יותר מ-11 שנים עד למועד הגשת התביעה הרי שהתביעה התיישנה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה על הסף.

3.         הטענות בערעור

המערער טוען לפנינו שבכתב התביעה טען גם לעילה של " חיסול החברה בזדון ובחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט" (ס' 17 לכתב התביעה) ומועד לידתה של עילה זו היה ביום מתן צו הפירוק (11.12.97). ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו 7 שנים חסר 3 ימים, דהיינו, אליבא דב"כ המערער, התביעה לא התיישנה.

4.         דיון והכרעה

אנו סבורים שאין ממש בערעור.

(א)        השופטת הנכבדה צדקה בקובעה שעילת התביעה הנוגעת להפרת התחייבויות המשיבים - התיישנה זה מכבר, והשאלה אליה עלינו להתייחס היא האם יש ממש בטענת המערער בדבר הווצר העילה בשנת 1997 - מועד מתן צו הפירוק.

(ב)        לעניין האמור נציין שעילת התביעה שעליה עומד המערער לפנינו היא מלאכותית. מעשי המשיבים שלפי הטענות הביאו לנזק והנזקים עצמם קדמו למועד שבו ניתן צו הפירוק ועיון בכתב התביעה המפורט מלמד שכך ראה את הדברים גם המערער. בצו הפירוק לא היה, במקרה דנן, אלא מתן גושפנקה חוקית למצב שאליו הגיעה החברה לפחות במועד הגשת הבקשה לפירוק - מועד שקדם להגשת התביעה דנן ביותר מ- 7 שנים.

(ג)         זאת ועוד. ערכאת הערעור אינה מוגבלת לפסיקה על יסוד נימוקי בית משפט קמא ורשאית היא לפסוק גם על יסוד נימוקים אחרים או נוספים מאלה שבית משפט קמא דן בהם (תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וראה: דנ"א 5144/98 ברקת נ' כל בו הפקות (1979) בע"מ, תק-על 99(1) 1132 (1999)). בענייננו ברור שדין התביעה היה להיות מסולקת על הסף גם מחמת העדר עילה ויריבות. הטענות שהפנה המערער למשיבים בכתב התביעה הן טענותיה של החברה ולא של המערער שעל פי כתב התביעה יזם את הקמת החברה אך משהקימה הייתה החברה לבעלת דברם של המשיבים והנזקים שנגרמו נגרמו בראש ובראשונה לה. בענייננו, לא הוגשה תביעה נגזרת. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מונע בנסיבות דנן מהמערער לתבוע את הנזקים שתבע שרובם ככולם הם נזקי החברה. את נזקיו האישיים הנטענים היה על המערער לתבוע, אם חפץ בכך, בדרך של הגשת תביעת חוב למפרק, או באמצעות מפרק החברה, שהוא בעל דינם של המשיבים.

(ד)        בנסיבות אלו אף אנו רואים עצמנו פטורים מלדון בשאר טענות המשיבים, כגון שינוי חזית והעדר אבחנה בין המשיבים לבין עצמם, שאף על פיהן היה לכאורה מקום לדחות את הערעור.

5.         סוף דבר

דין הערעור להדחות וכך אנו מורים.

המערער ישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

הערבון יועבר לב"כ המשיבים בחלקים שווים ביניהם על חשבון הסכום שנפסק כאמור.